אני לא זוכרת מי הגה את הרעיון שנלמד שפה סודית, אבל אני ורוזה לקחנו את העניין ברצינות ושכללנו את היכולת לדבר בינינו גרמנית הפוכה מהסוף להתחלה. כך למשל "רוזה" נהייתה "הזור" ואני "ארנה" נקראתי "הנרא" וכך לגבי שאר המילים בגרמנית. דיברנו בינינו בצורה כל כך שוטפת שהמאזין היה בטוח שאנחנו מדברות שפה זרה.

בערב אחד יצאנו שתינו מגינה ציבורית. היה זה ערב קיצי נפלא בצ'רנוביץ של לפני המלחמה, למרות שעננים שחורים מאימים כבר ריחפו מעל ראשנו ואיימו להכחיד את השמים הכחולים.

אנחנו דיברנו בצורה חופשית בשפה הסודית שלנו על דא ועל הא. לפתע בחור צעיר שהלך לידנו שאל, "איזו שפה אתן מדברות? הונגרית זה לא. גם לא עברית. אז מה זה?"

אנחנו המשכנו לדבר בינינו, בשפה הסודית שלנו, גם על הבחור שצעד לידנו.

אחרי זמן מה כשהבחור ראה שאנחנו לא מתייחסות אליו הלך לדרכו.

המלחמה פרצה, כמו שכולם יודעים, והילדות שלנו ועלומינו סבלו רבות מכך. ב-1940 הגיעו הרוסים. אבל האסונות התחילו כשהרומנים חזרו ב-1941 ומודעות גדולות זעקו על הקירות - "גטו באוקטובר". ואכן פינו אותנו מבתינו באוקטובר.

אני לא רוצה לפרט בפרוטרוט אבל שלושה שבועות שהינו בגטו בצ'רנוביץ ואחר כך נשלחנו לגטו שבטרנסניסטריה לשלוש שנים איומות של עוני, רעב, מחלת הטיפוס ופחד מיום המחר אבל גם עם תקווה בלב שהחזיקה אותנו בחיים.

אין לי זיכרונות טובים מהרוסים כי בגללם, כאשר כבר חזרנו לאחר המלחמה לצ'רנוביץ, נאלצתי להסתתר 11 חודש, סגורה בבית, כי הם היו לוכדים צעירים יהודים ברחוב והיו שולחים אותם לדונבס, אזור מכרות פחם שבמזרח אוקראינה, לעבודה מפרכת במכרות. ולמרות זאת אני חייבת להכיר בעובדה שהרוסים הצילו את חיינו.

בעשירי למאי 1944 חצינו את אחד הגשרים שעל נהר הפרוט וחזרנו לצ'רנוביץ. פגשנו את אלה ששרדו וביניהם הייתה גם החברה שלי רוזה עם משפחתה.

בפעם הראשונה שנפגשנו, לאחר שלוש שנים, היא אמרה לי משהו בשפה הסודית שלנו ואמא של רוזה פרצה בצחוק, "בנות, מה לא עברתם ולא שכחתם את השפה שלכן."