ציור שמן מ-1992 של ארנה רובין שמתאר נוף עירוני אופייני בדימונה – שיכון, דודי שמש, עמודי תאורה, אנטנות טלביזיה וספסל בודד (ראה למטה).

הצילום ששימש לארנה כהשראה לציור שלמעלה. בתמונה ארנה ישובה על הספסל. הספסל עמד היכן שהיום ממוקמת הרחבה בכניסה למרכז הרפואי מיראז', ליד מד"א.

אימי, ארנה בנדיט, נולדה בצ'רנוביץ, ממלכת רומניה, ב-1927 למשפחה בת התרבות הגרמנית. אחרי השואה (הורי הם ניצולי שואה) אימי ובני משפחתה הגיעו לגאלאץ שברומניה, שם אימי התחתנה עם ישראל רובין, אבי, שנולד בגאלאץ ב-1914, ואני נולדתי שם ב-1954 בשם יוליאן (שם עברי: צבי).

ב-1961 משפחתנו קיבלה אישור יציאה לארץ משלטונות רומניה ואחרי מסע בן חודש וחצי הגענו לישראל דרך וינה ונאפולי ומשם באונייה לנמל חיפה בסוף ינואר 1962.

עם הגיענו לחיפה פקיד הסוכנות שאל את הורי היכן הם היו רוצים להתגורר והם העדיפו את חיפה שכן אימה ואחותה של אימי התגוררו בקרית מוצקין. הפקיד השיב שאומנם בחיפה אין אפשרות לקבל דיור אבל אפשר בקרבת מקום בישוב שנקרא דימונה, רק חצי שעה נסיעה מחיפה. הורי הסכימו מיד שכן מה זו חצי שעה במושגים של רומניה הגדולה.

היו גם עולים פחות תמימים מהורי שלא הסכימו לרדת מהאוניה עד שקיבלו מקום מגורים כבקשתם. אני זוכר את אלה מתבוננים לעברינו מסיפון האונייה ומנופפים לעברינו לשלום.

אחרי 6 שעות נסיעה מתישות בטנדר קופצני ודרכים עקלקלות שחלקן במדבר שנראה שלא מוביל לשום מקום הגענו למעברה בדימונה. ברוכים הבאים. (ראה למטה)

הורי, ארנה וישראל, השתלבו בדימונה די מהר – ישראל החל לעבוד מיד במפעל הטקסטיל כיתן דימונה וארנה עבדה בבית בתור תופרת לפרנסתה, ואילו אני, ככל הילדים, הסתגלתי במהירות לסביבה הרב תרבותית החדשה.

הורי, ארנה (אלה) וישראל רובין, קבורים בבית העלמין בדימונה אחרי שחיו במקום עשרות שנים לא רעות כלל למרות הקשיים.

דימונה ממוקמת 35 ק"מ דרומית-מזרחית לבאר שבע ברמת הנגב, בגובה 550 מ' מעל גובה פני הים. סמוך לדימונה נמצאת הקריה למחקר גרעיני ע"ש שמעון פרס (קמ"ג).

שמה של דימונה לקוח מספר יהושע (טו, כא-כב): "וזאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותיהם ויהיו הערים מקצה למטה בני-יהודה אל גבול אדום בנגבה קבצאל ועדר יגור; וקינה ודימונה ועדעדה..."

דימונה הוקמה ב-1955 כשכונת מגורים לעובדי מפעלי ים המלח, שהוקמו ב-1952, ולעובדי מפעל הפוספטים באורון. באותה שנה הובאו למקום 36 משפחות של עולים מצפון אפריקה. בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה העשרים הגיעו עולים ממזרח אירופה, וביניהם ניצולי שואה רבים, לאחר הסרת מסך הברזל במזרח אירופה, והשתלבו בעשייה המקומית. הקמת היישוב בלב המדבר לוותה בפסימיות, ויש שקראו ליישוב "דמיונה" או "דמעונה".

בסוף שנת 1958 נפתח בעיר מפעל הטקסטיל "כיתן" שהעסיק כ-1200 עובדים.

באזור דימונה ממוקמים מספר מפעלי תעשייה גדולים, ובהם מפעלי ים המלח, מפעלי רותם אמפרט, פריקלאס והקריה למחקר גרעיני, חיפה כימיקלים ומפעל סיליקה. אזורי התעשייה בדימונה מסווגים כאזור פיתוח עם עדיפות לאומית גבוהה. בכניסה לעיר שוכן קניון פרץ סנטר המשתרע על פני שטח של 16,000 מ"ר.

לאחר שאוכלוסיית העיר פחתה באופן הדרגתי, הגיעו אליה בשנות השבעים ובשנות התשעים עולים מברית המועצות וכן מארצות אחרות, ותרמו לגדילתה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2018, מתגוררים בדימונה 34,135 תושבים.

בדימונה מתגוררים גם למעלה מ-2,500 בני קהילת העבריים, זוהי הקהילה הגדולה ביותר שלהם בישראל.

בדימונה מתגוררים מסורתיים ודתיים רבים ועל-כן ישנם בעיר כ-50 בתי כנסת‬, ו-‫4 מקוואות‬.

דימונה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958 וכעיר בשנת 1969.

מזג האוויר בדימונה נוח ויבש – בקיץ הערבים והלילות קרירים ונעימים ואילו בחורף הימים ברובם חמים ובהירים.

מקור: ויקיפדיה.

זוהי המעברה בדימונה שבה התגוררנו במשך שלושה חודשים – מינואר עד אפריל 1962 כשהמשפחה עברה לשיכון. המעברה הייתה ממוקמת היכן שהייתה פעם חטיבת אלון מול בית ספר עמל. ארנה (אימי) סימנה בכתם אדום את הצריף שבו התגוררנו. הכתובת הייתה צריף 848 ולמעשה היה הצריף השמיני משני הכיוונים. במרכז המעברה, כמעט מול הצריף שלנו נראה מבנה מרובע ששימש כמכולת שכונתית, בחזיתו הייתה רחבה קטנה והדרך שהובילה למעברה מהשיכונים, שנראים בתמונה, ירדה ישירות לשם. את התמונה ארנה צילמה עם מצלמת זורקי 4 המיתולוגית מנקודה שממוקמת אל מאחורי המבנה הקרוב שנראה בחזית התמונה ושעדיין קיים, וששימש (ועדיין משמש) כמתקן לשאיבת מים. יש לציין שזו המעברה השנייה שהוקמה בדימונה לאחר שהראשונה, ששם התנאים היו גרועים יותר, פורקה בסוף שנות החמישים.

בתמונה הורי, ארנה וישראל, ואני בפתח צריף 848 במעברה בדימונה בראשית 1962, מיד לאחר העלייה לישראל. כפי שניתן לראות, לא היה מדובר באוהלים או פחונים כי אם צריף מתועש נחמד ומסודר שהכיל סלון קטן, מטבחון, שני חדרים עוד יותר קטנים ומקלחת ושירותים. הצריף היה מחובר למערכת החשמל ולמים זורמים והיה מוקף גינה קטנה ואפילו הייתה מדרכה. קוריוז: כשהגיע הזמן להתפנות לשיכון חלק מדיירי המעברה סרבו מאחר שהתנאים במעברה נראו עדיפים על פני בניין קומות. אני, בתור ילד בן שמונה, אהבתי את המעברה שכן אהבתי לשחק בחוץ ובמיוחד אהבתי לשחק עם חיפושיות קטנות שחורות שכיסו את כף ידי בהמוניהן. באותה תקופה לא היו לי כמעט חברים שכן היינו חדשים בארץ וערכנו, באופן טבעי, ביקורי קרובים במרכז וצפון הארץ ורק לקראת סוף שהותנו במעברה התחלתי ללמוד בכיתה א וגם בעיה זו באה על תיקונה. מסקרן לדעת מי הילד או הילדה הקטנים על המדרכה לידנו.

מעט עובדות המתבססות על ניסיוני, כילד ובוגר שגדל בדימונה, החל מראשית שנות השישים:

אוכלוסיית העולים בדימונה הורכבה מכ-60% יוצאי צפון אפריקה (רובם מרוקאים) והודו, ומכ-40% יהודים ממוצא מזרח אירופאי (רובם רומנים ומיעוטם הונגרים ופולנים).

בבתי הספר הונהגו יום לימודים ארוך ומפעלי הזנה.

הוקם מערך פנימיות ארצי מפואר ורבים מילדי דימונה ועיירות הפיתוח האחרות זכו לחינוך ברמה גבוהה במוסדות אלו כמו בויאר בירושלים, הדסים, מקווה ישראל וכו'. גם כותב שורות אלו זכה ללמוד, ללא תשלום שכר לימוד, בבית הספר המקצועי לטכנאי בזק בירושלים שהיה שייך למשרד התקשורת – אחד מבתי הספר הטובים בארץ, בשעתו.

האוכלוסייה זכתה לשירותי רפואה מתקדמים, יחסית למקובל אז בעולם, וכן הייתה בדרך כלל תעסוקה מלאה מאחר שהממשלה דאגה להקים שני מפעלי טקסטיל גדולים בדימונה – כיתן דימונה (ששם עבד אבי ישראל רובין) וסיבי דימונה וכן היו בסביבה מפעלי ים המלח והקריה למחקר גרעיני כך שברור שבדימונה לא היו בעיות תעסוקה מיוחדות.

בשנות החמישים בהיות גולדה מאיר שרת העבודה הוקמה התשתית הסוציאלית של מדינת ישראל, כגון חוקי העבודה והקמת המוסד לביטוח לאומי ויותר מאוחר הונהגו דמי אבטלה וקצבאות ילדים.

הופעל המבצע לביעור הבערות שנועד ללימוד עברית למבוגרים אותו יזם משרד החינוך בשיתוף עם צה"ל החל משנת 1964.

יחידת מורות חיילות הוקמה על ידי בן גוריון ב-1951 שמטרתה הייתה לסייעה באזורי מצוקה בתחומי החינוך והחברה ובין היתר היחידה לקחה חלק במבצע לביעור הבערות. שתיים מהמחנכות שלי ביסודי היו מורות חיילות (עליזה שטינברג (ספיבק) ולאה אחי-מרים), וגם אשתי (אסתר רובין) הייתה מורה חיילת בתקופה מאוחרת יותר – גם כן בדימונה.

אנו הילדים גדלנו בסביבה שוויונית ורב תרבותית נטולת כל רגשי טינה ותסכול – המפעל הציוני של קיבוץ גלויות במלוא תפארתו וכור ההיתוך שהיה נכון לשעתו. יש לקחת בחשבון שכור ההיתוך התיך את כל העדות ולא רק את המזרחים. בין היתר נמחקה שפת היידיש ורווח בציבור הוותיק בוז ליהודי הגלותי ניצול השואה בניגוד ליפי הבלורית והתואר.

קיבוץ גלויות

בתמונה אני ושלושת חברי ילדות כפי שצולמנו בחגיגת הבר מצווה שלי שנערכה בביתנו בסוף שנות השישים בדימונה. התמונה יכולה להדגים היטב את קיבוץ הגלויות המוצלח שהיה בדימונה. מימין לשמאל: יעקב חזיזה (מרוקאי), רפי בן שושן (מרוקאי), צבי רובין (כותב שורות אלו, רומני), רחמים (חָמִינוֹ) כהן (תוניסאי). השכן שמחזיק את התמונה שלי כתינוק מעל ראשי היה רומני, הציור משמאלה הוא ציור שמן מעשה ידיה של אימי.

בפעם הראשונה ששמעתי על קיפוח עדתי ומהומות ואדי סאליב זה היה עם המהפך של 77 כשהייתי בן 23. למנחם בגין היה חלק גדול בטיפוח רגשות קיפוח ואפלייה מסיבות תועלתיות פוליטיות. הרבה לעשות דוד דרעי בסרט התיעודי מ-2017 "סאלח, פה זה ארץ ישראל".

בקיצור אומר שניכר שדרעי ואני לא גדלנו באותה המעברה תרתי משמע (אכן משפחתו גרה במעברת ירוחם ואני במעברת דימונה). בסדרה הציג את הכול כשלילי והתעלם כליל מכל העובדות שהצגתי למעלה ושהיו ידועות לו ובמיוחד מכך שעיירות הפיתוח רחשו עולים ממזרח אירופה – ממה שהוא מתעלם בעקשנות. רוב המסמכים המוצגים בסרט מ-1959 וקרובים לאירועים שאני חוויתי במעברה כך שברור שזיכרונותיי רלבנטיים במידה רבה לתקופה שדרעי מתאר ומיטיב היה לעשות אילו הציג תמונה מאוזנת יותר. בסרטו תרם דרעי להעמקת רגשות קיפוח מאחר שהסרט עלול לנטוע, בדור המזרחי הצעיר, זיכרונות שווא ובזאת לגרום לטיפוחו של דור ממורמר נוסף.

נכון שבשנות החמישים מצב העולים היה יותר גרוע ממצב העולים בשנות השישים המוקדמות שעליהם נמנו בני משפחתי הגרעינית (סבתי, ודודתי שהגיעו לפנינו התגוררו במחנה אוהלים בקרית מוצקין). אך צריך לקחת בחשבון שמצב המדינה לאחר הקמתה לא היה פשוט כלל ועיקר וגם ההכרעות לא היו פשוטות.

יותר על הפגמים שבסרטו של דרעי
טעות מביכה ב"סאלח פה זה ארץ ישראל"

את האמת יש לומר – היו קשיי קליטה וניכור במיוחד בין העולים המבוגרים שכן יצירת חברה רב תרבותית לא דבר קל הוא. הניכור לא היה רק בין אשכנזים למזרחים כי אם גם בין האשכנזים בינם לבין עצמם (רומנים מול הונגרים או פולנים) והדבר נכון גם לגבי בני עדות המזרח (יהודי קזבלנקה מול יהודי הרי האטלס, מרוקאים מול תוניסאים). אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאדם יצור גזעני הוא מטבעו שכן לכולנו העדפות משלנו וכולנו סבורים שבאנו מתרבות טובה יותר ונעלה יותר ומאוהבים במורשתנו ומסורתנו. זה נכון לגבי כל העדות שלא קיבלו בצורה מעוררת הערצה את העלייה שהגיעה מאוחר יותר.

נשמעו טענות על התנשאות כלפי תושבי עיירות הפיתוח (שעליהם נמנו עולים רבים ממזרח אירופה) והן נכונות מבחינה סובייקטיבית. אבל לטנגו צריך שניים ובסופו של חשבון אי אפשר לגרום למישהו להרגיש נחות אם הוא לא נותן את הסכמתו לכך ומשתף פעולה.

יש לקחת בחשבון שליהודים ממוצא אירופאי היו מעט ילדים, בניגוד לאלה שהגיעו מארצות ערב, רמת השכלה ממוצעת גבוהה יותר וכן שהיהודי המזרח אירופאי הגיע מסביבה תעשייתית כך שברור שליהודי האשכנזי היה קל יותר להסתגל למציאות החדשה – אך מדובר פה בגורמים אובייקטיביים שלא קשורים לקיפוח ואפלייה.

גם הורי, שהיו ניצולי שואה, סבלו מקשיי הסתגלות רבים. אבי התקשה לקלוט את השפה העברית ועבד במפעל טקסטיל בתנאים קשים ואימי, שהיא בת התרבות הגרמנית, לא תמיד יכלה לדבר באופן חופשי בשפת אימה מסיבות מובנות וזה הציק לה מאוד באומרה: "אפשר לחשוב שהיטלר המציא את השפה הגרמנית".

אם רוצים אפשר לקחת כל דבר, ויהיה הסביר ביותר, לכיוון של קיפוח עדתי. כך לדוגמה, עם הקמת המדינה, ישראל הוצפה בגלי עולים ועקב חוסר במשאבים ממשלת ישראל החליטה להאט ולווסת את העלייה והוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני אלו מרומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מארץ זו. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם לעומת החשש ליהודי רומניה. אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה למספר שנים והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אשרות יציאה נוספות עד 1961. על יהודים רומנים אלו נמנו גם הורי.

מה היו התגובות אילו ממשלת ישראל הייתה מעדיפה עולים מרומניה ע"פ עולים מעיראק או ממרוקו?

אבל לא הכול היה מושלם בממלכת מפא"י. במחנות העולים (לא לבלבל עם מעברות ועיירות פיתוח המאוחרות יותר) של שנותיה הראשונות של המדינה שבהם שוכנו גלי העלייה הראשונים הונהג חינוך אחיד לכל העדות ברוח חילונית ציונית בהתאם למדיניות כור ההיתוך. הנפגעים העיקריים היו עולי תימן שהיו מסורתיים יותר מהשאר. את האמת יש לומר שהופעלה נגדם כפייה אנטי דתית חריפה בהנהגת חינוך חילוני, הפרעה לתפילות ולימוד תורה ואף גזיזת פאות – מעשה שאיש לא יעלה בדעתו לעשות כיום.

בעקבות מחאה ציבורית, במיוחד של המפלגות הדתיות, הקים בן גוריון את ועדת פרומקין בשנת 1950 שאישרה את תלונות העולים ובעקבות מסקנותיה הוקם החינוך הממלכתי דתי. כאן המקום לציין שהמפלגות הדתיות דחפו לכור היתוך פרטי משלהן ברצונן להנהיג חינוך אחיד דתי לכל העולים.

אבל צריך לראות את התמונה כולה ויש לקחת בחשבון שבצד גזיזת פיאות מדינת ישראל כפתה גם שינויים אחרים באורח החיים של עולי תימן כדוגמת שליחת בנות לבית הספר והפסקת הנוהג של חתונות בגיל 12 שגם ניתן לראותם כהתערבות גסה בחיי העולים כפי שחיו מימים ימימה.

לעיתים אני שואל יהודים תימנים שמלינים על גזיזת הפיאות: מדוע אתם לא מגדלים פיאות שוב ומחזירים עטרה ליושנה? התשובות מגומגמות ומתחמקות אבל הכעס נשאר ובצדק.

גם לי החליפו את השם, כשהגעתי לארץ בראשית שנות השישים, מיוליאן לצבי ולמרות שהמקרים לא דומים לא ראיתי במעשה זה מחיקת זהות או פגיעה אחרת ואחרי שנים החלטתי להוציא את "יוליאן" הישן והטוב מהבוידם ולהחזירו לשימוש לצד השם המעוברת כפי שתוכלו לראות בראש המאמר.

לסיכום: החיוב והאורות עולים על השלילה והצללים עשרות מונים. לצערי, רבים מדי מעדיפים לראות את עשירית הכוס הריקה ומעדיפים לראות את את המעשה ההרואי של קמת המדינה דרך משקפיים כהות. רגשות הקיפוח מלובים כיום על ידי גורמים אינטרסנטיים שונים מסיבות פוליטיות פופוליסטיות (הימין), אג'נדה אישית (דרעי, הקשת הדמוקרטית המזרחית), ורייטינג (ערוצי התקשורת והעיתונות) וכך זה בנושא ילדי תימן ומחלת הגזזת. הציבור משלם את המחיר בהעמקת הקיטוב אך את המחיר היקר ביותר משלמים בני עדות המזרח שכנראה יישארו עוד מספר דורות מקופחים מקצועיים תמימים ולא פעם אנו פוגשים כאלה שהצליחו מעל ומעבר בחיים ולמרות זאת מתהלכים בתחושת קיפוח שלא מרפה מהם.