בינתיים אני מסתובבת בלי שיניים עליונות חוץ משלוש אשר עתידן הרפואי עדיין לא ברור. ככל שהזמן עובר אני חוששת יותר ויותר אם אני אוכל להתרגל לפרוטזה. אני רק מקווה שכמו שלמיליוני אנשים בעולם בגילאים שונים יש פרוטזה אחת או שתיים ולמדו לחיות איתן בשלום כך גם אני אתרגל.

תוך כדי המחשבות על הפרוטזה נזכרתי במשהו שקשור לזה כשהייתי בת שלוש.

בילדות גרנו כולנו בצ'רנוביץ - כל המשפחה מצד אבא ואמא. לעומת זאת פה בארץ אנחנו מפוזרים. דורה אחותי גרה בחיפה, או יותר נכון בקרית מוצקין, ואילו אני והמשפחה שלי גרים בדימונה ומסיבה זו אנחנו מתראים לעיתים רחוקות למדי אבל לפחות אנחנו שומרים על קשר טלפוני הדוק.

בצ'רנוביץ התראינו הכי הרבה עם דודה פרידה, אחות של אמא שלי, כי אליה חשנו את הקירבה הכי גדולה.

יום אחד אמא השאירה אותי אצל דודה פרידה. שיחקתי עם איזה חפץ קטן שאני לא זוכרת מהו וגם זה לא חשוב. דודה פרידה הייתה ישובה במיטתה, אולי לא הרגישה טוב, כשחמתה באה לביקור.

הן שוחחו ביניהן כשלפתע החמה שלפה את התותבת העליונה שלה מתוך פיה והראתה אותה לדודה פרידה. בראותי את המעשה גם אני תקעתי את שתי ידי לתוך פי בצד זה או אחר והתחלתי למשוך את שיני. אבל ברור שללא שום תוצאות.

דודה פרידה ראתה אותי והתחילה לצחוק. אני לא הבנתי מה בדיוק הצחיק את דודה פרידה.